שלי בפוסט לשבת: "האתגר האמיתי הוא לא להרחיב את שפתות השסע, אלא לאחות אותו"

4 במרץ, 2016

שלי בבלוג: שש שנים הם עושים יחד מילואים ומאוד אוהבים אחד את השני. מי שחסר בתמונה היפה הזאת של המילואימניקים, שצולמה השבוע, הוא רס״ן מיל׳ רועי הראל, מעלי.

כשפתח את הדלת בדרך למילואים, תקפו אותו שני מחבלים באלות. הוא הדף אותם, גונן על משפחתו, ונפצע קל. מחרתיים כבר יצטרף לחבורה הזאת.

מי עוד בתמונה? הבחור שפניו מסתתרים מאחורי כובע הצמר, שהוא אמיץ לב אבל פוחד מגשם, הוא סרן מיל׳ יאיר (יאיא) פינק. אחד האנשים הקרובים אלי והאהובים עלי ביותר, בעבר ראש המטה שלי, יזם חברתי מבריק שהפרוייקט האחרון שלו הוא לובי 99 למען הציבור.

יאיא חובש כיפה, סוציאל דמוקרט ואיש מחנה השלום. הוא גם זה ששלח לי את התמונה, כמו שהוא נוהג לעשות (בלווי הערות ציניות לפעמים).

בקצה בצד שמאל סרן מיל׳ אמיר טריף, קרובו של המנהיג הרוחני של הדרוזים בישראל, השייח מוואפק טריף, ובנו של השר לשעבר סלאח טריף.

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה (ימני שמאלני ודרוזי וכו׳) אבל זה לא. הם באו ל 29 ימי מילואים, שבוע אימון ואז 22 יום בגזרה. חודש ימים, שוב ושוב, חותכים באמצע חיים שלמים, משפחה, פרנסה, לימודים ומתייצבים.

עוד בתמונה - מורה, עורך דין, מדריך ריצות ניווט, מנהל בפז, מתכנת במלאנוקס, רתך בחברת חשמל, אברך, מאבטח בברינקס, מהנדס, סטודנטים.

מקצתם (כמו יאיא) אנשים מאוד פוליטיים ומחודדים. יש שם הפכים פוליטיים מוחלטים. ובכל זאת כשהם נפגשים, הם חוסים בצילו של אתוס משותף, וגם סתם מסתדרים מצויין.

לפעמים נראה שהשבטים שחיים כאן יחד הולכים ומתבדלים. שההבדלים הולכים ומתחדדים. בפוליטיקה, אין לכם מושג כמה פשוט לצבור נקודות, מחיאות כפיים ומנדטים דרך ליבוי שנאה לקבוצה אחרת. זה כה קל ומפתה. דורות של פוליטיקאים נבנו על זה.

ובכל זאת, וסליחה על הפאתוס אבל אני מאמינה בזה באמת ובתמים - האתגר האמיתי הוא לא להרחיב את שפתות השסע, אלא לאחות אותו.
לנסות כל הזמן ובעקשנות לייצר דבק מאחד, אתוס מכונן משותף, סיבה וטעם משותפים לחיות כאן יחד. בלי לאבד לרגע את החידוד האידיאולוגי ובלי להפסיק להיאבק על אמונותנו.

אפשר להתחיל בללמוד מהחבורה שבתמונה.

אז שבת שקטה לרועי, ליאיא, לאמיר, ולכל גדוד תומר. שבת שלום.