קופה רושמת: יומנה של קופאית

13 בינואר, 2010
יובל אלבשן כותב במוסף "ספרים" של הארץ על יומנה של הקופאית הצרפתייה אנה סאם, שתיעדה את חיי עליבות והעבדות של הקופאיות, וכשהוא מגיע לקופאיות בארץ, הוא כותב על שלי כך: "...מכאן החל מאבק נגד ההעסקה הפוגענית של הקופאיות, מאבק שבימים אלה רושם הישגים יפים בדמות חוקים שנחקקו ביוזמת ח"כ שלי יחימוביץ', אשר מבטיחים לא רק את זכות הישיבה בעבודה, אלא גם את החירות הכל כך בסיסית לצאת לשירותים בעת המשמרת." 
 
--
 
גם אם אתם לא מכירים את שמה, וגם אם מעולם לא הזדמן לכם לעבור דרך הקופה שלידה היא יושבת, או אפילו ברשת המרכולים שבה היא עובדת, אתם מכירים אותה - ועוד איך. זו היא שבכל ביקור שלכם בסופרמרקט שואלת בחיוך מוגזם: "יש לך כרטיס מועדון?" זו היא שמבקשת מכם "לחתום פה" על אישור התשלום באשראי רגע לפני שהיא מתפנה ללקוח הבא; היא הכתובת לזעמכם כשמתברר לכם שהמוצר שקניתם דווקא לא במבצע - מה שהאמיר את מחירו ("אבל היה כתוב שם בפירוש שלוש יחידות בשקל!"); אליה תפנו את כל המבטים הנזעמים, הטרוניות וחוסר שביעות הרצון שלכם: תור ארוך, מחשב קופה שנתקע, מוצרים באיכות לא טובה ושאר ירקות. נכון, אולי זו לא אנה סאם, אבל זו בוודאי אחת מתאומותיה בישראל: קופאית 236 ברשת שיווק זו או אחרת. קל לזהות את הקרבה: בסוף כל התקשרות עם אנה סאם או עמיתותיה הישראליות נשמעות המלים "תודה שקניתם", בנימה עייפה למדי. 
 
...
 
גמרתי לקרוא את הספר בצהרי שבת אחת ובמוצאיה, כשנכנסתי לסניף הסופר-פארם הקרוב לקנות (עוד) חבילת חיתולים לבני הקטן, לא הפסיקה להדהד בראשי אחת מאמירותיה של ארנרייך: "כשאת נכנסת למקום עבודה בשכר נמוך את משילה את זכויות האזרח שלך בכניסה, משאירה מאחוריך את אמריקה ואת כל מה שהיא מתיימרת לייצג ולומדת לסכור את פיך". עמדתי בתור לקופה ואז לראשונה - אני מתבייש להודות - הבטתי מעבר לדלפק והבחנתי שלקופאית שם אין כיסא לשבת. לתמיהתי, ענתה לי הקופאית כי אסור לה לשבת בזמן עבודה כי היא נדרשת לתת שירות לקהל "בגובה העיניים". מכאן החל מאבק נגד ההעסקה הפוגענית של הקופאיות, מאבק שבימים אלה רושם הישגים יפים בדמות חוקים שנחקקו ביוזמת ח"כ שלי יחימוביץ', אשר מבטיחים לא רק את זכות הישיבה בעבודה, אלא גם את החירות הכל כך בסיסית לצאת לשירותים בעת המשמרת. ספרה של סאם הוא חוליה נוספת באותו מאבק. אחרי שארנרייך הסיטה את הזרקור אל הפינה החשוכה הזאת, ואחרי שהמאבק גרם לכך שהקופאיות אינן עוד שקופות, עדיין הן סבלו: קולן כמעט שלא נשמע, לרוב מתוך פחד. כעת הגיע הזמן להשמיע אותו.